ביום רביעי ה-24 באפריל , יום לאחר שהשלטונות נתנו הוראה לפנות את הבניין, התמוטט מבנה הראנא פלאזה על שלושת אלפי העובדים ששהו בו. ראנא פלאזה , המבנה שקרס, שוכן בפרוור דאחה בעיר סאוואר. הוא מהווה חולייה אחת בשרשרת שנמתחת בין שדות הכותנה של דרום אסיה, המכונות התעשייתיות של בנגלדש וקולבי הבגדים בחנויות מותגים ידועות שבחלק האטלנטי של העולם. צוותי הצלה הצליחו לחלץ 2000 איש מבין ההריסות. 300 מקרי מוות באסון הזה ידועים בוודאות. המספרים הללו צפויים לגדול. לשם השוואה, בשריפה שהתלקחה במפעל Triangle Shirtwaist בניו יורק בשנת 1911 נספו 146 עובדים בסך הכל. ב24 לנובמבר 2012 נהרגו לפחות 112 עובדים בשריפה שפרצה במפעל הטקסטיל טאזרין. רשימת ה"תאונות" הללו היא ארוכה, מתארכת ומכאיבה. באפריל 2005 קריסת מפעל בדאחה הרגה 75 עובדים. בפברואר 2006 נהרגו 18 עובדים בקריסה של מפעל אחר.ביוני 2010 חיסלה התמוטטות מפעל אחרת עוד 25 עובדים. ה"מפעלים" הללו מייצגים את הגלובליזציה של המאה ה-21- מקלטים לתהליך ייצור שנמשך ימים ארוכים, במכונות מאיכות ירודה המתופעלות בידי עובדים שחיים תחת צווי התפוקה הנדרשת. קארל מארכס כתב על התיעוש באנגלייה של סוף המאה ה-19 "בתשוקתו חסרת מעצורים לתפוקת על מצליח הקאפיטל לכופף לא רק את כללי המוסר אלא גם את המגבלות הפיזיות של יום העבודה. הוא אינו משאיר זמן לגוף העובד להיחשף לאור שמש, לגדול, לשמור על בריאות תקינה. הקאפיטל גונב את כל הזמן המיועד לנשימת אוויר נקי ושהייה תחת קרני החמה. הקאפיטל מקצר את חיי העובד כשם שחקלאי חמדן קוצר את היבול בטרם הבשיל" (הקפיטל, פרק 10). המפעלים בבנגלדש הם חבל ארץ בגלובוליזציה אשר יש לו חיקויים בגבול מכסיקו-ארצות הברית, האיטי, סרי לאנקה ובמקומות רבים אחרים שפתחו את דלתותיהם לתעשיית האריגים ולניצול הפרוע שמאפיין את סדרי המסחר והייצור שהתהוו בשנות ה-90. מדינות מוחלשות שחסרו אל הלהט הפטריוטי להגן על תושביהן והדאגה לשימור ארוך טוח של הסדר החברתי מיהרו לקבל בברכה את תעשיית האריגים. יצרני הטקסטיל הגדולים לא רצו יותר להשקיע בפיתוח הייצור ופנו לקבלני משנה שעבור נתח זעום ושולי מהרווחים בנו ותפעלו עבורם בתי חרושת בסגנון מחנה עבודה בכפייה או בית כלא. שלטון קבלני המשנה איפשר לבעלים האמיתיים של המפעלים הללו להסיר מעצמם את האחריות לעובדים , ליהנות מהרווחים של עלויות ייצור זולות מבלי שידבק במצפונם רבב על הדם והיזע שהושקע בהפקת הרווחים עבורם ומבלי שיצרכו להטריד את עצמם בדאגות לגבי האופן שבו הסחורה שלהם מיוצרת. כך גם יכולים הצרכנים שמעבר לאוקיינוס האטלנטי להינות ממגוון סחורות במחירים מוזלים שנקנות לעיתים קרובות באשראי חוב שניתן להם מהבנקים. מדי פעם עולה קול זעקה כלפי חברה כזו או אחרת בשל שיטות הסחר הבלתי הוגנות שלה, אבל זעם ציבורי כנגד חברה כזו או אחרת אינו יורד לשורשי השיטה הנהוגה בקרב כל החברות בנוסח וול מארט. אופי המחאה של עובדי בנגלדאש מעבר לאוקיינוס האטלנטי הוא אחר. החל מיוני 2012 החלו העובדים בבנגלדש למחות כנגד תנאי העסקתם ובדרישה למשכורות הוגנות. הם התאספו ליד איזור התעשייה Ashulia בדאחה.העובדים השביתו מאות מפעלים, חסמו כבישים מהירים. השכר הממוצע לעובד בבנגלדש נע בין 35 ל70 דולאר בחודש. העובדים דרשו העלאה של בין 19 דולאר ל25 דולאר לחודש. הממשלה שלחה שלושת אלפים אנשי משטרה לדכא את המחאה. ראש הממשלה הבטיחה לבחון את דרישותיהם, הוקמה ועדת חקירה בת 3 אנשים שלא גיבשה מסקנות משמעותיות ליישום. העובדים המודעים לחוסר התכלית שבמשא ומתן בממשלה שנשלטת בידי הגיון של פס-יצור הבעירו את רחובות דאחה ככל שחדשות על האסון בבניין ראנה הוסיפו לזרום ולהגיע. העובדים השביתו מפעלים בסביבות העיר, חסמו כבישים וניפצו מכוניות. העמדה חסרת הרגישות שנקטה התאחדות יצרני הטקסטיל של בנגלדש BGMEA הוסיפה שמן למדורה. Shafiul Islam Mohiuddin יו"ר ההתאחדות טען בעת ההפגנות ביוני שהעובדים היו מעורבים באיזושהי קנוניה.בזאת הפעם, היו"ר הנוכחי של BGMEA
Atiqul Islam טען שהבעיה אינה נעוצה בתנאי העבודה הירודים של העובדים או במותם אלא בשביתות ואי השקט המשבשות את הייצור. למפגינים שיצאו ברחובות היה אמון מועט מאוד, אם בכלל, בקבלני המשנה ובממשלה. הניסיונות לשנות את תנאי הניצול בתעסוקה נהדפו בעזרת לחץ ברזל של הממשל וחיסולים ממוקדים. ההגינות המועטה שבחוקי ההעסקה בבנגלדאש נשחקה תחת אי האכיפה של משרד התעסוקה והיעדר פיקוח. רק שמונה עשר פקחים ועוזרים משגיחים על מאה אלף מפעלים באיזור דאחה, שם ממוקמים רוב מפעלי הטקסטיל. גם אם הפקחים מאתרים חריגה מהנהלים, הקנס הזעום אינו מהווה תמריץ או מניע לתיקון. ההתפרצויות האנארכיות והאלימות משרתות את הממשל יותר מאשר התאגדות מסודרת של העובדים. בעקבות גל האלימות האחרון הקימה הממשלה תא לניהול משברים שעבודתו אינה לפקח על חריגות בתנאי ההעסקה אלא לרגל אחרי עובדים המנסים להתאגד. באפריל 2012 נחטף Aminul Islam - אחד המארגנים הבולטים שניסו לגבש את מרכז בנגלאדש לסולידאריות בין עובדים. גופתו נתגלתה מספר ימים לאחר מכן. בנגאלדש ידעה בעבר אלימות נוראה על ידי לוחמי החופש של Jamaat-e-Islami ב1971. האלימות הזאת התגבשה למלחמת אזרחים פוליטית בין שתי מפלגות יריבות,מלחמה שהניחה בצד את דרישת הצדק עבור קורבנות האלימות. האלימות של הפגנות הפועלים הציתו אש בארץ שמדממת מדי יום כתוצאה מהטרור המופעל כנגד עובדי ענף הטקסטיל. המחאה סביב האסון בבניין ראנא מעלה תקווה להתגבשות של תנועת מחאה פרוגרסיבית שעלולה הייתה להיסחף בזרם אלמלא קרה האסון. בקצה השני של העולם האטלנטי , השקיעה במלחמה נגד טרור ומעקב אחרי טלטלות הכלכלה מונעת בחינה לעומק של אורך חיים המתבסס על צרכנות המונעת מחובות על חשבונם של העובדים בדאחה. העובדים שנהרגו בבניין פלאזה אינם קורבנות של קבלני משנה מרושעים אלא גם של גלובליזציה נוסח המאה ה-21
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה