מדווח על ההצלחה של התנועה הירוקה
כחותרת לרפורמה ושינוי
בשיטה השלטונית התיאוקרטית של איראן
ולא למאבק בדרכים אלימות (בדומה למהפכת 1979).
הדיווחים על התנגשויות כוחניות בין מפגינים חברי התנועה הירוקה
לבין כוחות שיטור של הרפובליקה האיסלמית
נותנים ביטוי לשיטות פעולה בהם נוקטים יסודות ראדיקליים בתנועה הירוקה,
אך אינם משקפים בהכרח את מהותה של התנועה בכללותה.
חברי התנועה הירוקה הצליחו לגייס לתמיכתם
אפילו אנשי דת מבין השמרנים שבהנהגה.
בנוסף, עלי לאריג'אני דובר הפרלמנט, מוחסן רג'אי –
שהתמודד בבחירות לנשיאות שנערכו ב2009 ומוחמד כאליבף
אומנם אינם תומכים בנשיא הנבחר אחמדיניג'אד אך מאוחדים מאחורי הנהגתו של חמנאי.
יחד עם זאת, קיימת אפשרות שחמנאי יודח אם יסתבר שהמשך אחזקתו בכתר המנהיגות
מסכן במידה ניכרת את יציבות השלטון.
לדברי הומן מאג'ד המשך עתידה של התנועה הירוקה אינו תלוי בסיוע
מגורמים חיצוניים ויתר על כן, סיוע ממדינות חוץ עלול לתת תוקף
לטענות הממשל לפיה "כוחות זרים" חותרים לערער את יציבות השלטון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה