25 במאי 2010

למרות החמרת המגבלות, האומנות האיראנית פורחת

מקור:
Despite Tightening Up Of Society, Iranian Art Sees A Boom Radio free Europe By Kristin Deasy, Hannah Kavian

בשנים האחרונות חווה האמנות האיראנית מה שהמומחים מכנים "תור הזהב".
כאשר ציור אקריליק  של האומן פרחאד מוחשירי נמכר  ב-$1,048,000
 לפני שנתיים  בגלריית בונהאם
דובאי הוא עשה היסטוריה.
 הציור כלל את המילה "אהבה" בפרסית
מאוייתת באבני סווארובסקי ונצנצים.
 תמונה שווה אלף מילים, ומילה שווה אלף תמונות.
אבל הערכה זאת כנראה,
לא  די כדי למצות את השינויים שעוברת סצינת האומנות האירנית בת זמננו.
  פריחה זאת של  היצירה האיראנית  מונעת גם מצמיחתו של שוק האומנות בדובאי,
המאפשרת לאומנים למכור את עבודותיהם קרוב לבית.
בדובאי צמח שוק היצירות הערביות והאיראניות משני מיליון דולאר בשנת 2006
ל-37.5 מיליון דולר בשנת 2008.
יצירות האומנות האירניות מהוות
74% מהיצירות הנמכרות
 בבית המכירות לאומנות מודרנית כריסטיס,
ו64% מסך המכירות בגלריית בונהאם.
גורם נוסף ל"תור הזהב" של האומנות האירנית
הוא צמיחתו של דור צעיר של יוצרים,
המשתמש באומנות כדרך למתוח את גבולות חופש הביטוי.
ארבעים ושש גלריות לאומנות נפתחו באיראן - מתוכן 26 בטהראן,
אומר מחמוד שלואי, מנהל המחלקה לאומנויות חזותיות  במשרד התרבות וההדרכה האיסלמית.
רוזה עיסא הלבנונית האיראנית ,
 בעלת גלריה וסוחרת אומנות בילתה את שלושים  השנים האחרונות
בקידום אומנות אירנית וערבית וכרגע לדבריה יש "באז של ממש" בטהראן.
 ההפגנות שפרצו בחודש יוני האחרון לפני כשנה  לאחר בחירתו המחודשת של הנשיא מחמוד אחמדיניג'אד קשורות  לדרישתם הגוברת של האיראנים לביטוי אישי ולכן אין זה צירוף מקרים שיותר גלריות  נפתחו בשנה האחרונה,
והן יותר "יוקרתיות וטרנדיות". גלריות אלה אף החלו לפרסם קטלוגים, דבר שעיסה אומרת שלא ראתה במשך עשורים.  חלק מהאומנים הזוכים כעת להצלחה נולדו לאחר המהפכה האיסלמית של 1979- הדור שלאחר המלחמה. 
רבים מהם  חוו את בגרותם בין השנים 1997-2005
 תקופת שלטונו של הנשיא המתון יחסית  מוחמד חתאמי
שאפשר חופש ביטוי  וקידם דיאלוג אומנותי ותרבותי בין  איראן למערב.
אדוארד לוסי סמית' ,אוצר אמנות  מזרח תיכון כותב בראיון דוא"ל
שכרגע איראן מתגאה ביותר אומנים ויותר כשרונות בולטים הנטועים בחוזקה באדמת טהראן,
למרות המצב הפוליטי.
המחירים הגבוהים שמשיגים האומנים האירנים בשוק האומנות של דובאי מוצאים הד באירופה,
שם האספנים חשים  שהשוק   לאומנות איראנית מ
בוסס יותר אם הם רוצים לסחור ברכישותיהם.
 אבל לא רק בשל כך : לאיראן, אומר לוסי- סמית' יש את התרבות המפותחת ביותר של אומנות ויזואלית, עכשווית באיזור.
חמיד דבשי, מבקר אומנות וסופר עטור פרסים טוען שהאומנים האירנים בני הדור הזה
  מביאים עימם משהו חדש לזירת האומנות העכשווית.
שמונה שנות המלחמה בין איראן לעירק,  החיים תחת שלטון תיאוקרטי
 ההקשר הפוליטי החברתי השפיעו על האופן שבו האומנים מגדירים את ביטויי היצירה שלהם.
פחות אידיאולגיה, שהיא רלוונטית פחות עבורם.
ה"בום" האחרון של האומנות האיראנית
מאפשר גם ליוצרים שקנו את המוניטין שלהם בשנות ה60-70
 כאשר איראן נפתחה לראשונה לשוק האומנות הבינ"ל פריחה מחודשת.

"בסופו של דבר" אומרת רוזה עיסא-
"הקרדיט צריך להינתן לאנשים כמו מוחמד אשעי ,
 או מוניר פארמפארמאין  שגם באמצע שנות השמונים לחייה 
יצירותיה פנטסטיות, כמו אלה שעשתה בשנות השישים והשבעים.
הפסל בן ה-73  פארביז  טנבולי  קבע שיא כאשר עבודתו  החומה-
 "או פרספוליס" נמכרה בסכום אסטרונומי של 2.8מיליון דולאר בדובאי.
אומנים איראנים בני אותה תקופה זוכרים את יסודו של המוזיאון לאומנות עכשווית בטהראן  בשנת 1977
בתור יוזמה של הקיסר האחרון של איראן- שאח דיבה פלחאווי.
 ביתני המוזיאון הכילו  קולקציות יקרות ערך של אומנות פוסט אימפרסיוניסטית, מודרנית, 
ועכשיו מהטובות ביותר שהוצגו מחוץ למערב.
בשנת 1979  הכריזו המנהיגים האיסלמיים של המשטר החדש שהעבודות האומנות מייצגות את האובססיה של השאח למערב.
האוספים שבמוזיאון הוצגו מאז רק לעיתים נדירות לעיני  הציבור.
 במהלך שנות ה-80, ימי מלחמת איראן -עיראק נסגרו רוב המוזיאונים והגלריות באיראן.
 סצינת האומנות, אומרת רוזה עיסא, הפנתה את תשומת ליבה ל"הישרדות".
 אולם השנים שלאחר המלחמה היו יצרניות במיוחד לאומנות תיעודית.
"תעשיית הקולנוע והצילום נעה קדימה". היא מסבירה שהדגש היה על האובדן" -
 למעלה משלוש מאות אלף הרוגים וכחצי מיליון פצועים גבתה המלחמה.

 באמצע שנות התשעים  החלה סצינת האומנות של איראן להיפתח מחדש,  כשהיא נעזרת במדיניות יותר ליברלית מצד הממשלה.   בשנת 1991 הציגה איראן את הביאנלה הראשונה לציור מאז המהפכה.
 גלריות נפתחו מחדש והחלו לערוך  מחדש תערוכות, והמגזר הפרטי החל להשקיע, והאומנים החלו להתאגד באירגונים. איגוד המעצבים הגראפיים של איראן  נוסד בשנת 1997 וכיום הוא הגדול ביותר באיזור כולו.
החיים באיראן היום הרבה יותר קשים עבור האומנים.  מאז המהומות שפרצו לאחר הבחירות לנשיאות איראן, הממשלה הגיבה בהקשחת עמדותיה כלפי חירויות הפרט והחברה, וסצינת היצירה והאומנות  מנוטרת .
השילוב בין ה"פריחה המחודשת" של האומנות והעניין שמגלה הממשלה  בפעילויות אלה יוצר דילמות חדשות.

ש.מ. היא אומנית צעירה, שחיה בטהרן  שעבודותיה מוצגות הן בעיר והן בגלריות ברחבי אירופה. היא אומרת שהאומניםנאלצות לעשות בחירות קשות על מנת לשמור  על נאמנות לקול האישי שלהם, לזכות בהכרה בינלאומית ועדיין להתקבל בברכה במולדתם.  מאחר והיא ידועה בעבודותיה במולדתה, היא בקשה להתראיין בעילום שם. " השאלה היא האם עלי לעשות עבודות פשוטות מאד ולהימנע מפרובוקציות פוליטיות  ומשמעויות חברתיות או לעשות את העבודות שעמוק בתוכי אני רוצה לעשות  ולא להיות מסוגלת לאחר מכן לחזור הביתה".

אומנים איראניים שהפיקו עבודות פרובוקטיביות יותר מבחינה פוליטית או חברתית נתקלים בקשיים במולדתם.
חלקם אינם יכולים להציג בפומבי את עבודותיהם, חלקם סובלים מהתנכלות השלטונות וחלקם אף נכלאים.
אמצעי העומד לרשותם הוא הברחת עבודותיהם דרך הגבול לשם הצגתם במערב.
 השלטון  אוסר יצירה בנושאים שנחשבים לבעייתיים או פוגעניים , המתנגשים עם עקרונות האיסלאם.
נושאים אלה כוללים נשיקות, עירום,  וביקורת   פוליטית כלפי הרפובליקה האיסלמית של איראןת או כלפי האיסלאם. לעיתים, גלריות מציגות עבודות אלה בדיסקרטיות, כשהן נחשפות רק לעיניהם של קונים פוטנציאליים .
זאת כאשר עבודות שאינן שנויות במחלוקת של האומן מוצגות בגלוי באותה הגלריה עצמה.
אומן אנונימי אחר שחי בטהרן ונעשה פעיל במיוחד לאחר הבחירות לנשיאות השנויות במחלוקת בשנת 2009
מתייחס לאומנות כאל צורה של התנגדות.
הוא אומר שבכל פעם שהוא מארגן תערוכה בטהרן, השלטונות סוגרים אותה,
  או שיצירות מסויימות מוסרות בהוראת השלטונות.
  חלק ממבקרי האומנות טוענים שהאומנים יוצרים במודע ובמכוון עבודות בעלות הקשר פוליטי,
 כאשר הם מנצלים את תשומת הלב השופעת המוקרנת מהמערב אל איראן  .
מבקר  האומנות דבאשי מזהיר מפני פוליטיזיציית יתר או אנתרופולוגיזצייה של עבודת האומנים האירנים.
" זה לא שעבודתם אינה משקפת היבטים אלה, אלא שיש הבדל בין יצירת אומנות לבין מניפסט פוליטי".
נאסים  מאנוצ'רבאדי, אומנית אירנית שעובדת כרגע מברלין אומרת  שהעובדה שהיא איראנית הופכת את עבודתה לפוליטית, בין אם תרצה בכך ובין לאו.  היא חושבת על העבודה של דור האומנים הצעירים האיראנים כמשקפת את המתח בין  אידיאלים מודרניים לבין ערכים  מסורתיים שהממשלה מנסה לקדם. המסורת בת 2,500  שנים של אומנות באיראן  משפיעה על עבודתה, אומרת מאנוצ'רבדי, אבל זו לא רק  המסורת של ציורי הפרחים הפרסיים שגדלנו איתם, העובדה היא שאנחנו גם דור הMTV

-

>

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה